הוויה מהי? וכיצד היא משפיעה על חיינו

הוויה

היא האדם שאחרים פוגשים כשפוגשים בך

הוויות: מי את ברגע הזה  ואיך זה מכתיב את מה שקורה אחריו

שאלה שאף אחד לא שואל לפני פגישה

לפני פגישה חשובה  עם לקוח, עם הבוס, עם בת הזוג, עם ההורים  רוב הנשים שואלות את עצמן: "מה אני הולכת לומר?" "מה הן יחשבו?" "האם אני מוכנה?"

אבל יש שאלה אחת, עמוקה יותר, שכמעט אף אחת לא שואלת: "מי אני ברגע הזה?"

לא מה אני עושה. לא מה אני רוצה. אלא  מי אני, עכשיו, בהוויה שאני נמצאת בה  כשאני נכנסת לחדר הזה, מרימה את הטלפון הזה, פותחת את השיחה הזאת.

זוהי שאלת ההוויה. ובשיטת ה-DEcoding Method, היא אחת השאלות החשובות ביותר שאישה יכולה לשאול את עצמה.

מה היא הוויה  הגדרה קלינית

המושג "הוויה" או בשפה הטיפולית Self-State  אינו מושג פיוטי. הוא מושג פסיכולוגי מוכר ומבוסס מחקרית.

ה-Self-State מופיע בגישות טיפוליות רבות ושונות: "קולות מרובים" בטיפול חוויתי, "מצבי אגו" בהיפנותרפיה, "מצבי סכמה" (Schema Modes) בטיפול סכמות, "חלקים" בגישות הסיסטמיות. למרות ההבדלים בין הגישות, כולן מכירות בעובדה אחת: אנחנו לא ישות אחת אחידה  אנחנו מכילות בתוכנו דמויות מרובות שמתחלפות בהתאם לסיטואציה, לאדם שמולנו, ולמה שהגוף זוכר.

ה-Schema Modes — המקבילה הקלינית למה שאנחנו מכנות "הוויות"  מוגדרים כמצבים רגשיים, קוגניטיביים והתנהגותיים שמופעלים ברגע נתון. ההבדל המרכזי בין אמונות לסכמות ובין מצבי סכמה הוא שמצבי הסכמה יכולים להתחלף מהר מאוד ובאופן חד  מה שמסביר שינויים פתאומיים ברגשות ובהתנהגות שלעיתים נראים בלתי מובנים.

בשפה פשוטה: זה הרגע שבו את נכנסת לשיחה כ"מי שמנסה להוכיח את עצמה"  ולא שמת לב לזה. זה הרגע שבו את מגיבה ל"ילדה הפגועה" שהייתי, לא לאישה הבוגרת שאת היום.

המחקר אומר: מי שאת משפיע על מה שקורה

עשורים של מחקר מראים שהאופן שבו אנחנו רואות את עצמנו  תפיסת העצמי, זהות הנרטיב, ומושג העצמי  משפיע באופן מכריע על ההתנהגות, על איכות החיים, ועל מגוון תחומי תפקוד פסיכולוגי כולל הישגים, יחסים, בריאות ורווחה. העצמי אינו רק תופעת לוואי  תהליכי העצמי מעצבים את ההתנהגות באופן פעיל.

מחקרים בפסיכולוגיה התנהגותית מראים שזהות משפיעה על התנהגות בעיקר דרך עוצמת הכוונה  כלומר, מי שאת מאמינה שאת, קובע עד כמה תפעלי בהתאם לערכים ולמטרות שלך.

במילים אחרות: ההוויה שאת מחזיקה ברגע נתון מכתיבה את הפעולה שתנקטי  ואת התוצאה שתיצרי.

הוויה היא לא "מסכה"  היא מצב פנימי אמיתי

חשוב להבהיר: הוויה אינה משחק תפקידים. אינה "להתנהג כמו מישהי אחרת". אינה הצגה.

מחקר שפורסם ב-PLOS One מצא כי מצבי עצמי (Self-States) שונים באים לידי ביטוי לא רק בהתנהגות מילולית אלא גם בשפת גוף שניתן למדוד ולהבחין בה חיצונית. כלומר  כשמצב עצמי מופעל, הגוף כולו משתנה: יציבה, קצב נשימה, מגע עיניים, טון קול. ההוויה אינה רק מחשבה  היא מצב פיזי ממשי.

זה מסביר תופעה שרוב הנשים מכירות: איך שבשנייה אחת את מרגישה ביטחון ובהירות  ובשנייה הבאה, אחרי מילה אחת מהאדם הלא נכון, את "מתכווצת" פנימה. לא החלטת להתכווץ. ההוויה התחלפה  ואיתה, הגוף כולו.

הדמויות הפנימיות שלנו: מי גרה בתוכך?

ויליאם ג'יימס כבר ב-1890 הבחין בין ה"עצמי המכיר" ל"עצמי המוכר"  בין מי שחווה לבין מה שנחווה. התובנה המודרנית מרחיבה זאת: גם המכיר וגם המוכר הם עצמם מרובים. אנחנו ממשיכות לדבר על עצמנו בגוף יחיד  אך בפועל, קיימות בתוכנו דמויות מרובות.

בעבודה הקלינית שלי, זיהיתי דמויות פנימיות שחוזרות אצל נשים רבות:

הילדה הפגועה  מגיעה כשמשהו נוגע בכאב ישן. היא מגיבה מהר, מרגישה לבד, רוצה הגנה. היא לא רעה  היא כואבת.

המגינה  מופיעה כשהילדה הפגועה מאוימת. לעיתים נראית כקשיחות, ביקורתיות, או ריחוק רגשי. מטרתה אחת: לא לחוות שוב את אותו כאב.

המבוגרת הבריאה  הדמות שיכולה להחזיק את כל השאר. רואה את המציאות, בוחרת תגובה, פועלת מתוך ערכים ולא מתוך פחד.

הלוחמת  פועלת ממקום עוצמה, לא מכאב. יודעת מה היא רוצה ואינה מתנצלת על כך.

המרצה  מגיבה לאיום בהסכמה, ברצון, בהתנצלות. לעיתים נדמה שהיא "נחמדה"  אך לרוב היא מונעת מפחד.

אלה אינן קטגוריות קשיחות  הן תיאורים של מצבים שכולנו נעות ביניהם, לעיתים בתוך אותה שיחה אחת.

הוויה לא מודעת = מציאות לא נבחרת

הבעיה אינה שיש לנו הוויות שונות. הבעיה היא כשהן פועלות ללא מודעות שלנו.

כשאת נכנסת לפגישה כ"ילדה שצריכה להוכיח את עצמה"  בלי לדעת זאת את תנהל את כל השיחה ממקום הזה. תפרשי שאלות ניטרליות כביקורת. תגיבי להתנגדות כאל דחייה. תשדרי חוסר ביטחון שהצד השני יחוש  גם אם לא ינסח זאת.

המחקר מראה שמצבי עצמי ניתן לזהות ולהפעיל בכוונה  זהו ממצא חשוב. כלומר: ניתן ללמוד לזהות באיזה מצב עצמי אנחנו נמצאות, ולבחור להפעיל מצב עצמי אחר.

זהו בדיוק מה שה-DEcoding Method מאמן.

IDENTIFY  INQUIRE  INTEGRATE: עבודת ההוויות

IDENTIFY — זיהוי ההוויה הנוכחית

לפני שניתן לבחור הוויה  יש לזהות את זו שפועלת עכשיו. זה דורש מודעות לרגע  לגוף, למחשבות, ולאופן שבו את מתייחסת לאדם שמולך.

שאלות לזיהוי:

• "מי הגיעה לפגישה הזו  האישה הבוגרת שלי, או הילדה שביקשה אישור?"
• "כשאני חושבת עליו/עליה עכשיו  מה הסיפור שאני מספרת לעצמי על מה שהם חושבים?"
• "מה קורה בגוף שלי ברגע זה  האם אני בשקט שלי, או שיצאתי ממנו?"

מחקרים מראים שהכרה בריבוי מצבי העצמי דורשת מאמץ קוגניטיבי כי הנטייה הטבעית היא לתפוס את עצמנו כישות אחת עקבית. מה שמכנה המחקר "ה-Self האחיד" נוח יותר לניהול  אך פחות מדויק לגבי מה שקורה בפועל בפנים.

INQUIRE — חקירה: מאיפה הגיעה ההוויה הזו?

ברגע שזיהינו את ההוויה, השאלה הבאה היא: מה הפעיל אותה? לעיתים מדובר בטריגר ספציפי  מילה שנאמרה, טון קול, מבט. לעיתים מדובר בציפייה שהגוף הביא מניסיון עבר.

חקירה בשלב זה כוללת:

• "מתי הרגשתי ככה בפעם האחרונה? ולפני כן?"
• "מה הילדה שהייתי הייתה מסיקה על הסיטואציה הזו?"
• "מי בחיי לימד אותי שכשיש מצב כזה  אני הופכת לאדם הזה?"

INTEGRATE — בחירה מודעת של הוויה

זהו השלב הפרקטי  ולמעשה, הפשוט ביותר כשה-IDENTIFY וה-INQUIRE נעשו.

לפני הפגישה: שאלי  מי את רוצה להיות שם? לא מה את רוצה לומר, אלא מי. ואז דמייני אותה: איך היא עומדת? איך היא נושמת? מה הקצב של דיבורה? כמה רגעים של הנכחת הדמות הזו בגוף לפני הכניסה לחדר  משנים את כל הדינמיקה שתיווצר בפנים.

בתוך הפגישה: אם הרגשת שיצאת מהשקט  זה האות. לא להגיב מיד. נשימה אחת עמוקה. שאלה פנימית: "מי הגיבה עכשיו  ומי אני רוצה שתגיב?" לעיתים רק ההשהייה הזו, של שנייה עד שתיים, מספיקה להחזיר את ההוויה שבחרת.

דוגמה קלינית — כשהילדה הגיעה לפגישת המכירה

הספרות על Schema Modes מתארת דפוס נפוץ: אישה שגדלה בבית שבו הוריה לא האמינו ביכולותיה. כל פעם שהצליחה במשהו  שמעה "זה כבר?" או "בשביל זה לקח לך כל כך הרבה זמן?". הילדה למדה שההצלחה שלה תמיד קטנה מספיק כדי להצדיק ביקורת.

כמבוגרת, היא נכנסת לפגישות מכירה ב"הוויה של מי שמנסה להוכיח". כשלקוח שואל שאלה ניטרלית  "ואת עובדת כבר כמה שנים בתחום?"  הגוף שלה פרש אותה כ"הוא בודק אם את מספיק טובה". ותוך שנייה, הייתה שם הילדה  לא המאמנת הבוגרת.

בשלב ה-IDENTIFY, היא למדה לזהות את הסימן הגופני: לחץ קל בבטן, ישיבה שמתכווצת. שני האלה הפכו לאות "שים לב, מי הגיע?"

בשלב ה-INQUIRE, הבינה שהטריגר אינו השאלה  אלא הפרשנות שנתנה לה בשבריר שנייה. הילדה שמעה ביקורת. האישה הבוגרת שמעה סקרנות.

בשלב ה-INTEGRATE, היא תרגלה לפני כל פגישה: דקה אחת בלבד של שאלה  "מי אני רוצה להיות שם?"  ושל דמיון מודרך קצר שהנכיחה בגוף את הדמות שבחרה. עם הזמן, הוויית "האישה שיש לה ערך" הפכה לנגישה יותר ויותר  גם בלי הדקה ההכנה.

שאלות לבחינה עצמית  עבורך

בחרי סיטואציה אחת שחוזרת בחייך ולא הולכת לך כמו שאת רוצה:

• "מי הגיעה לסיטואציה הזו בדרך כלל  באיזו הוויה?"
• "מה הסיפור שאותה הוויה מספרת על הסיטואציה, על האדם שמולי, על מה שמגיע לי?"
• "מי הייתי רוצה להיות שם  אם הכל היה אפשרי?"
• "מה מונע ממני להיות האדם הזה? איזה פחד? איזו אמונה?"
• "מה הצעד הקטן ביותר שיקרב אותי להוויה שאני רוצה  עוד לפני שהסיטואציה מתחילה?"

לסיכום: לא מה את עושה -מי את

ההוויה אינה פרט שולי בפסיפס החיים. היא הקרקע שממנה כל פעולה נובעת.

ה-Schema Therapy מגדיר את "מצב המבוגר הבריא" כיכולת לשלב מחשבות, רגשות והתנהגויות בדרך גמישה ומותאמת לסיטואציה. זהו לא מצב שנקבע פעם אחת  אלא כישור שניתן לפתח ולחזק, בדיוק כמו שריר.

ב-DEcoding Method, עבודת ההוויות היא לא ניסיון לשנות את מי שאת  אלא לפגוש את כל הדמויות שגרות בך, להבין אותן, ולבחור ברגע הנכון  מי מביניהן תוביל.

כי כשאת בוחרת את ההוויה, את בוחרת את המציאות.

במאמר הבא בסדרה נצלול לתוך עבודת הגוף והזיכרון הסומטי  ונבחן כיצד הגוף עצמו הוא הארכיון שמחזיק את כל הקודים, ואיך ניתן לגשת אליהם ישירות דרכו.

מקורות:

• McAdams, D.P. et al. (2021). Self and Identity in Personality Psychology. Personality Science, 2, e6035.
• Breil, S.M. et al. (2024). How self-states help: Observing the embodiment of self-states through nonverbal behavior. PLOS One, 19(3).
• Young, J.E., Klosko, J.S., & Weishaar, M.E. (2003). Schema Therapy: A Practitioner's Guide. Guilford Press.
• Bernstein, D. et al. (2007). Schema modes in Schema Therapy. Journal of Behavior Therapy and Experimental Psychiatry.
• James, W. (1890/1950). The Principles of Psychology. Dover.
• Muis, K.R. et al. (2023). Full article: The Role of Identity in Human Behavior Research. Journal of Motivation, Emotion, and Personality.
• Hermans, H.J.M., & Kempen, H.J.G. (1993). The Dialogical Self. Academic Press.

"הגוף הוא הפטפטן המרכזי"
(נטלי בן דוד מפתחת שיטת סאטיה)